<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת אמור</h1>
<h2>דף לט:</h2>
ומעוך וכתות וכו' [ויקרא כ"ב]. כולן בבצים דברי ר' יהודה וחכמים אומרים מעוך וכתות בבצים ונתוק וכרות בגיד ובגמרא אף בגיד.
<h2>דף מג.</h2>
אשר יהיה בו מום [ויקרא כ"א]. אי כתיב אשר יהיה ולא כתיב בו, ה"א דוקא שנולד בו מום לאחר הדיבור כזיבה וכנגעים, לפני הדיבור מניין, ת"ל אשר בו מום. ואין לי אלא שהיה תם ונולד בו מום שנ' יהיה, נולד בו מום מעיקרו מניין שפסול לעבודה ת"ל אשר בו מום. אין לי אלא מום קבוע כמו עור מום עובר מניין ת"ל אשר בו מום. וק"ק ואמאי לא פריך והא אפיקתה (כדפירש) [כדפריך] גבי אין לו עיין עליו בפ"ק דקדושין [ד' ע"א]. וכ"ן די"ל דהתם יליף ליה מייתור יו"ד דאין מדלא כתיב אן כמו מאן יבמי, אבל הכא יליף כולהו מן משמעותיה דקרא "בו מום" דמשמע בין נולד לו לפני הדיבור בין נולד לו מום מעיקרו ובין מום עובר, כיון שהוא בו עכשיו פסול לעבודה.
<h2>דף נא:</h2>
ד"א ולקחתם לכם [ויקרא כ"ג]. לקיחה לכל אחד ואחד. וכן פסק שצריך לכל אחד ואחד אתרוג ולולב ולא בשותפות, וכן אמרינן בגמרא פרק יש נוחלין [קל"ז ע"ב] האחין שקנו האתרוג בתפוסת הבית, אם יכול אחד לאוכלו ולא יקפיד חבירו יצא. ופרשב"ם בזמן הזה שכל הצבור יוצאין באתרוג אחד, לא דמייא לאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית, דמתחילה לדעת כן קנו ונעשה כאלו הקנו זה לזה במתנה ע"מ להחזיר, ואין לך מתנה גדולה מזו. וההיא דאחין שקנו בתפיסת הבית הרי כשקנו לאכילה, ואח"כ נטלו לצאת בו, אבל היכא דקנו אותו מתחלה לצאת בו נעשה כאלו קבלו אותו מתחלת קנייתו ליתן כל אחד ואחד לחבירו במתנה ע"מ להחזיר. וק"ק לריצב"א מה מועיל מתנה ע"מ להחזיר, והא אמרינן [נדרים מ"ח ע"א] כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודש(ת) אינה מתנה, וכן פריך ליה על מעשה דבית חורון. ופי' ריב"א הא דאמרינן דאינה מתנה, ה"מ היכא דעיקר המתנה אינה אלא הערמה, כדי להאכיל לאביו, כההיא מעשה דבית חורון. ובירושלמי [שם פ"ה ה"ו] מפרש כן. וכן משמע בפ' יש בכור [נ"א ע"ב] ר' (יוחנן) [חנינא] הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר, חזיה לההוא גברא דהוה רגיל ואזיל לקמיה, א"ל לאו גמרת ויהבת מידעם. הלכך אין בנו פדוי דלא נתכוון אלא להערמה בעלמא ולא לשום נתינה. מכאן פסק דצריך הכהן ליקח בפדיון קצת דאי לא שקיל כלל מתנה ע"מ להחזיר לא הוי מתנה, וא"כ גבי אתרוג נמי מתנה ע"מ להחזיר לא שמיה מתנה, אלא א"כ היה יכול לאוכלו אם ירצה ולא יקפיד עליו ואם לא כן הערמה בעלמא הוא, כיון שמחזירין כולן, וכן הפסק, וצ"ע על מנהג העולם.
